החלטה בתיק בר"ע 3003/07

1.         בפני בקשה לרשות ערעור על החלטה של בית משפט השלום (השופטת אנה שניידר בת"א 1851/05, בבש"א 7456/06), בה קיבל בית משפט השלום את בקשת המשיבה לביטול פסק דין שניתן נגדה ביום 20.9.06 לאחר שנמחק כתב הגנתה.

2.         הרקע למתן החלטת בית משפט השלום היה תביעה שהגישה המבקשת בסדר דין מקוצר נגד המדינה לתשלום סכום של 541,118 ש"ח בקשר לשירותי יעוץ ופיקוח על שיפוץ ובניית מקוואות שהעניקה המבקשת למדינה בתקופה מאוגוסט 93 עד אוגוסט 94. ביום 23.1.06 ניתנה למדינה רשות להתגונן. 

3.         ביום 7.5.06 התקיים קדם משפט וניתן צו לגילוי מסמכים וכן שאלון ונקבע כי ההליכים המקדמיים יסתיימו תוך 45 יום. בתוך פרק זמן זה לא הגישה המדינה תצהיר גילוי מסמכים ותשובה לשאלון וביום 6.7.06 הגישה המבקשת בקשה למחיקת כתב הגנה של המשיבה לפי תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי.

            ביום 12.7.06 ביקשה המדינה להאריך את המועד להשלמת ההליכים המקדמיים עד יום 31.8.06 ובית המשפט נענה לבקשתה.

4.         מסתבר שגם במועד זה לא הגישה המדינה תשובה לשאלון ותצהיר גילוי מסמכים ולכן היא ביקשה ביום 4.9.06 ארכה נוספת בת שבועיים ימים. בית משפט השלום נענה לבקשה זו והאריך את המועד עד 19.9.06.

5.         גם במועד זה לא עמדה המדינה ולכן ניתן נגדה פסק דין ביום 20.9.06 לפי תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי.

6.         ביום 16.10.06 הגישה המדינה בקשה לביטול פסק הדין ורק ביום 16.11.06 הגישה המדינה את תשובותיה לשאלון ותצהירי גילוי מסמכים, עוד טרם ניתנה החלטה בבקשה לביטול פסק הדין. בית משפט השלום החליט לקבל את בקשת המדינה והורה על ביטול פסק הדין שניתן לפי תקנה 122, תוך חיוב המדינה בהוצאות. על פי ההלכה המקובלת בדק בית המשפט האם קיימת למדינה הגנה בתביעה שהגישה נגדה המבקשת וכן בדק מה הסיבה לאיחור בהגשת השאלון ותצהיר גילוי מסמכים. אשר להגנה, קבע בית משפט השלום, על יסוד תצהיר וחקירה של סגן החשב ממשרד הבינוי והשיכון, מר אושיק בן עטר, כי הגנת המדינה אינה הגנת בדים וכי קיימות טענות שראוי לברר אותן לגופן.

            אשר לסיבה לאיחור, קבע בית משפט השלום על יסוד תצהירה של עו"ד חביליו מפרקליטות מחוז ירושלים כי אין מדובר בזלזול בבית משפט וכי סביר יותר כי מדובר בצירוף מקרים אומלל אשר יש בו גם כדי רשלנות מסוימת. בנסיבות אלה, כך מצא בית משפט השלום, ניתן לפצות את המבקשת בהוצאות עבור הנזקים והטרחה שנגרמו לה בשל העיכוב בסיום ההליכים המקדמיים. בית משפט קבע שהנזק שיגרם למדינה באי קבלת בקשתה לביטול הפסק עולה על הנזק שנגרם לחברה עקב האיחור בסיום ההליכים המקדמיים.

7.         בבקשה לרשות ערעור שבה המבקשת ומגוללת  את כל סיפור המעשה וטוענת שככל שהמחדל שגרם למתן פסק הדין חמור יותר, כך על המדינה להציג סיכויי הגנה טובים יותר על מנת שבקשתה לביטול פסק הדין תתקבל. לטענת המבקשת לפחות לגבי חלק מסכום התביעה, המדינה אינה יכולה לטעון כי סכום של כ- 216,000 ש"ח לא מגיע לה שכן לטענתה לגבי סכום זה ניתן אישור מפורש לתשלום על ידי הגורמים המוסמכים. עוד טוענת המבקשת כי לבקשה לביטול פסק הדין לא צורף תצהיר של הפרקליטה שטיפלה בתיק אלא תצהיר של הממונה על הפרקליטה שטיפלה בתיק. לכן טוענת המבקשת כי ההסברים שניתנו לאיחור קלושים ודחוקים ובמצב שכזה לא היה מקום לקבל את הבקשה לביטול פסק הדין.

8.         לאחר שנתתי דעתי לנימוקי הבקשה ולהחלטת בית משפט השלום החלטתי שאין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט השלום אשר מצא לבטל את פסק הדין שניתן על פי צד אחד, על מנת לאפשר למדינה להתגונן מפני תביעת המבקשת. בית משפט השלום בדק ומצא כי קיימת למדינה הגנה הראויה להתברר במסגרת התביעה שהגישה נגדה המבקשת. אין ספק ששיקול זה הוא השיקול המרכזי לעניין ביטול פסק הדין שניתן על פי צד אחד שכן יש להעדיף תמיד בירור תביעות לגופן ואם נגרם נזק לצד שכנגד כתוצאה מהתנהגות הצד המבקש את ביטול פסק הדין, ניתן לפצות על כך בדרך של פסיקת הוצאות. אשר לסיבות שהביאו לאיחור, בהגשת תשובות לשאלון ותצהיר גילוי מסמכים, מהחלטת בית משפט השלום עולה אמנם שניהול ההגנה על ידי המדינה נגוע ברשלנות מסוימת אך בית משפט השלום התרשם כי, בנסיבות העניין, מדובר בצירוף מקרים אומלל שנבע מהעובדה שהפרקליטה שטיפלה בתיק היתה בהריון מתקדם ויצאה לחופשת לידה. יש מקום לציין כי בית משפט השלום קבע כי על אף העיכוב בטיפול מצד המדינה בהליכים המקדמיים שבתיק, לא היה בכך משום זלזול בבית משפט.

9.         בנסיבות העניין מקובלת עלי עמדת בית משפט השלום כי האיזון הנכון שבין האינטרס של המדינה לברר את התביעה לגופה לבין הנזק שנגרם למבקשת כתוצאה מעיכוב ההליכים הוא מתן אפשרות למדינה להתגונן תוך חיובה בהוצאות. פתרון זה נראה בנסיבות העניין צודק ומאוזן.

            המבקשת מלינה גם על גובה ההוצאות שנפסק (5,000 ש"ח בצירוף מע"מ). אף אם ניתן לטעון כי סכום הוצאות זה אינו גבוה במיוחד, לא מצאתי מקום להתערב בעניין זה המסור מעצם טיבו לשיקול דעת בית המשפט הדן בעניין.

            לפיכך  החלטתי לדחות את הבקשה בלא לבקש תגובה מן הצד שכנגד וללא חיוב בהוצאות.

            המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום כ"ג בשבט, תשס"ז (11 בפברואר 2007).